פסק-דין בתיק ת"א 21445-04-10

1.         הנתבעים ביקשו לסלק את התביעה על הסף, בין היתר, מחמת העדר עילה, ומחמת מעשה בית דין, על רקע תביעה קודמת, שהגישו התובעים, בשל הסכם מכר מקרקעין, שנכרת בין המנוח שעזבונו הינו התובע מס' 1, ובין התובעים. הוחלט לקבל את הבקשה, ולדחות את התביעה על הסף. להלן הנימוקים.

2.         יצוין, כי הנתבע מר אוחנה ז"ל, הלך לעולמו במהלך ניהול ההליכים בתביעה, ועזבונו בא במקומו, כצד לתביעה.

במהלך שנת 1979, רכש המנוח מר מאיר אוחנה ז"ל, את זכויות החכירה במקרקעין שבנתיבות, הרשומים במנהל מקרקעי ישראל, מבעל הזכויות הקודם, מר אלברט הרוש.

            ביום 6.6.95, נכרת בין התובעים ובין המנוח, באמצעות מיופה הכוח שלו, מר פנחס אוחנה, הסכם למכירת הזכויות, במקרקעין האמורים. עובר לחתימת ההסכם, טרם נרשמו זכויות החכירה במקרקעין על שם התובע.

            ב"כ התובעים דאז, עו"ד מימון, פנה אל מנהל מקרקעי ישראל, בבקשה להעברת הזכויות במקרקעין, וביום 25.12.95, השיב מנהל מקרקעי ישראל, כי על הנכס רובצים 9 עיקולים שונים (על זכויות החוכר הרשום, מר הרוש), אשר הסרתם הינה תנאי להעברת הזכויות.

            ביום 12.5.99, פנה ב"כ התובעים באותו מועד, עו"ד סוראני, אל מר פנחס אוחנה,  במכתב הנושא כותרת "התראה". בסעיף 5 למכתב, נאמר: "...מרשי מודיע בזה על ביטול ההסכם...".

ביום 4.6.02, הגישו התובעים, ה"ה ממן והראל, באמצעות ב"כ עו"ד סוראני, תביעה בסדר דין מקוצר, נגד המנוח מר מאיר אוחנה, מר פנחס אוחנה ועו"ד מימון, בבית משפט השלום בקריית גת (ת"א 676/02), במסגרתה תבעו בין היתר, השבת התמורה ששילמו לטענתם בהתאם להסכם המכר, וכן פיצויים, בשל הפרת החוזה. בכתב התביעה, טענו התובעים, כי בדין ובזכות בוטל ההסכם, במכתב עו"ד סוראני מיום 12.5.99.

הדיון בתביעה האמורה, הועבר למסלול של סדר דין רגיל.

המנוח הגיש בשנת 2007, תובענה על דרך של המרצת פתיחה, לבית המשפט המחוזי הנכבד בב"ש, להצהיר כי זכויותיו במקרקעין, גוברות על העיקולים שנרשמו על זכויות מר הרוש במקרקעין (ה"פ 2088/07). ביום 21.5.09, ניתן פסק דין, אשר קיבל את התובענה.

ביום 16.11.09, התייצב ב"כ התובעים עו"ד סוראני, בפני בית המשפט הנכבד בקריית גת, במסגרת ת"א 676/02 האמור לעיל, על דעת ב"כ הנתבעים מס' 1 ו-2, והודיע, כי הגיע להסכמה עם ב"כ הנתבעים, לפיה  תידחה התביעה. לבקשת עו"ד סוראני, דחה בית המשפט הנכבד את התביעה, ללא צו להוצאות.

לאחר כחמישה חודשים, הגישו התובעים, את התביעה שלפנינו, באמצעות ב"כ עו"ד סוראני, במסגרתה התבקש בית המשפט, לאכוף את הסכם המכר, על דרך של מתן סעד הצהרתי, לפיו התובעים הינם בעלי הזכויות במקרקעין, ומתן צו עשה אשר יחייב את מנהל מקרקעי ישראל, לרשום את התובעים כבעלי זכויות המקרקעין בספריו.

בהמשך, החליפו התובעים את ב"כ עו"ד סוראני, בב"כ הנוכחי, עו"ד ארבל, והגישו לבית המשפט כתב תביעה מתוקן, במסגרתו נתבע, לצד הסעדים שנתבעו בכתב התביעה המקורי, גם סעד של סילוק יד.

3.         קודם הגשת הבקשה, נשמעו כל עדי התביעה, ורוב עדי ההגנה.

 ביום 21.3.13, הגישו הצדדים בקשה לאשר הסדר דיוני, לפיו, תוגש בקשה לדחיית התביעה על הסף, ובית המשפט יכריע בה, על פי המסמכים והראיות שבפניו, כאשר בין אם יוחלט לקבל את הבקשה, ובין אם יוחלט לדחותה, לא יחויב מי מהצדדים בתשלום הוצאות משפט.

            בהתאם להסכמה הדיונית האמורה, הוגשה הבקשה דנא.

            בבקשתם טענו המבקשים בין היתר, כי יש לדחות את התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין, שהקימה דחיית התביעה בת"א (ק"ג) 676/02, ומחמת התיישנות או שיהוי קיצוני בהגשתה, וכן טענו, כי יש לסלקה על הסף, באשר התובעים לא היו רשאים לחזור מהודעתם, על ביטול החוזה, ומנועים על כן לעתור לאכיפת החוזה.

בתשובתם לבקשה, טענו התובעים, בין היתר, כי במסגרת המשא ומתן שניהלו הצדדים במהלך ניהול ההליכים בת"א (ק"ג) 676/02, הסכימו ב"כ הצדדים, "...על ביטול התביעה בביהמ"ש בקרית גת שנושאה היה השבה", ולטענתם, "עו"ד סורני אכן פעל כמוסכם דא עקא שיצא ככל הנראה תקלה מלפניו ובמקום למחוק את התביעה הוא ביקש לדחותה". כן טענו התובעים, כי אין להחיל את הכלל בדבר מעשה בית דין בענייננו, שכן הדבר עלול לגרום עוול לתובעים, וכי בנסיבות, רשאים היו לחזור בהם מהודעת הביטול, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בה"פ 2088/07.

4.         יש לקבל את טענת הנתבעים, לפיה אין התובעים רשאים לחזור בהם מהודעת הביטול, שנכללה במכתב עו"ד סוראני מיום 12.5.99, ומשכך, מנועים הם לתבוע אכיפת ההסכם.

 זאת, נוכח עקרון סופיות הביטול, לפיו אין צד שביטל חוזה, רשאי לחזור בו מהביטול, אלא בהסכמת הצד שכנגד, לעניין זה נפסק: "ביטול חוזה על - ידי צד הזכאי לבטלו הוא פעולה משפטית קונסטיטוטיבית. אף שהיא מבוצעת על - ידי צד אחד, היא קובעת בעת ובעונה אחד את זכויותיה וחובותיהם של שני הצדדים. משמעות ביטול החוזה היא שחרור שני הצדדים מחובתם להוסיף ולבצע את חיוביהם החוזיים בעתיד. "לאחר הביטול חופשי הנפגע (אך גם המפר) להתקשרויות חדשות, חלופיות" (שלו, שם[19], בעמ' 545). הכלל הרגיל הוא כי על שימוש בברירת ביטול החוזה חל עקרון הסופיות, ומכאן, שנפגע אשר בחר לבטל חוזה והיה רשאי לעשות כן והודיע על כך לצד אחר, לא יוכל לחזור בו במטרה להחיות את החוזה (ע"א 557/75 אגקי נ' כהן [6], בעמ' 72; ע"א 353/72 רוטמן נ' וולקון [7], בעמ' 134; ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה [כרך ב] [22], באמ' 753-756). אכן, "הפעלתה של ברירת הביטול הינה פעולה חד צדדית, אולם משבוצעה היא חורצת את זכויותיהם של שני הצדדים והמתקשר שהפעיל את ברירת הביטול שוב אינו יכול לחזור בו" (דברי פרידמן וכהן בספרם הנ"ל [18] , בעמ' 1113) כל זאת מקום שהצד האחר לא הסכים לחזרה מביטול (ע"א 701/88 שיף נ' עיזבון המנוח אברהם גינדי [8], בעמ' 774). עקרון סופיות הביטול נועד לשחרר את הצדדים מחיוביהם החוזיים בעתיק וליצור ודאות וביטחון משפטי המאפשרים לצדדים לחוזה "לצאת לחיים חדשים" מתוך הנחה משותפת כי החוזה שהיו שותפים לו עבר מן העולם ולא יקום עוד לתחייה, וכי פתוחה בפניהם הדרך לכלכל את צעדיהם בהתאם להנחה זו. סופיות הביטול הינה חיונית לצורך יצירת שוויות בין הצדדים ומניעת יתרון בלתי הוגן למי שביטל את החוזה על חשבון הצד האחר. שאחרת, הראשון עשוי לבטל את ההסכם, להמתין על הגדר ולשקול אם ומתי ידבק בביטול או אם ומתי יחזור בו מהביטול בהתחשב בתנאי השוק ובנתונים אחרים, ואילו האחר יישאר שרוי במצב של אי - ודאות לגבי עתידו הכלכלי והמשפטי של החוזה שבוטל ויתקשה לתכנן את צעדין לעתיד (כהן, במאמרה הנ"ל [24], בעמ' 219. ה"ש 24)" (ע"א 8972/00 ארזה שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נז (4) 837,817).